יש אינטראקציות שמרגישות באמת מתסכלות.
מישהו מצמצם אותנו, מקפח, פועל בטיפשות או בחוסר הוגנות.
ובמקרים כאלה, לא קשה להבין למה אנחנו כועסים.
ועדיין, יש שאלה אחת שלא תמיד נוח לי לשאול את עצמי באמת:
איך ההתנהגות שלי משתלבת במה שקורה לי שוב ושוב?
לא כי הכול באשמתי.
ולא כי הצד השני “בסדר”.
אלא כי בדינמיקות שחוזרות על עצמן, צדק לא מבטל השפעה.
יש מצבים שבהם אני יודע להסביר בדיוק מה לא בסדר בהתנהגות של האדם שמולי.
יש דוגמאות. יש היסטוריה. יש הקשר.
ואם מישהו חיצוני היה מקשיב לסיפור — יש סיכוי גבוה שהוא היה מסכים איתי.
אבל זה לא באמת עוזר.
אותה אינטראקציה חוזרת על עצמה.
אותה תחושת תסכול.
ואני שוב מופתע: איך זה שוב נגמר ככה?
ואז מתגנבת המחשבה המכעיסה במיוחד:
אני באמת צודק.
ועדיין — זה לא אומר שאין לי חלק במה שקורה.
לא כי אני אשם.
ולא כי הצד השני חף מטעויות.
אלא כי בתוך דינמיקה מתמשכת, להיות צודק לא אומר שאני מחוץ למשחק.
רובנו חווים את עצמנו בתוך אינטראקציה מתסכלת כמי שמגיבים לצד השני.
מישהו אמר משהו, עשה משהו — ואז נפגענו, כעסנו, התאכזבנו.
מבחינתנו, הסיפור ברור: קודם היה האחר, אחר כך הייתה התגובה שלנו.
אבל בדינמיקות שחוזרות על עצמן, הסיפור כמעט אף פעם לא כל כך פשוט.
כשאני נכנס שוב ושוב לאותה אינטראקציה עם אותו מטען רגשי —
דרוך, מתגונן, מתוסכל או חשדן —
אני כבר לא רק מגיב.
אני משפיע.
לא במודע.
לא בכוונה.
אבל בפועל.
ההתנהגות שלי, גם אם היא מובנת וצודקת, מייצרת תגובה מהצד השני.
התגובה הזו מחזקת אצלי את התחושה שאני צודק.
ואז אני חוזר לאינטראקציה הבאה עם עוד פחות סבלנות ויותר ודאות.
וככה נוצר Feedback loop – מעגל משוב שמזין את עצמו.
לפעמים הלופ הזה יושב על רקע של התמקמות בכניסה לתפקיד.
לפעמים על תחושת קיפוח, דחייה, חוסר הערכה או חוסר גיבוי.
המכנה המשותף אינו הרגש — אלא הקושי לראות כיצד הפרשנות וההתנהגות שלנו משתלבות בלולאה שמעצבת את התגובות של הצד השני כלפינו.
בלופ הזה אפשר להיתקע חודשים ואף שנים.
לא בגלל חוסר מודעות, ולא בגלל חוסר צדק.
לראות את החלק שלנו מרגיש לפעמים כמו ויתור על העמדה שלנו.
וככל שהזמן עובר, מתגברים המטענים הרגשיים,
ויותר ויותר קשה לבחון מחדש את העמדה שלנו.
אבל לראות את החלק שלנו לא אומר לוותר על הצדק.
זה אומר לוותר על האשליה שאין לנו חלק פעיל בתוך הדינמיקה שנוצרה.
זה גם לא אומר שאין פערי כוח, חוסר הוגנות או פגיעה אמיתית.
זה כן אומר שבתוך מערכת יחסים מתמשכת,
השאלה “מי צודק” היא כמעט אף פעם לא השאלה שמקדמת שינוי.
השאלה המקדמת היא אחרת:
איך ההתנהגות שלי משתלבת במה שקורה כאן שוב ושוב?
מה אני עושה — מתוך תסכול, מתוך רצון שדברים יהיו אחרת –
שגורם לצד השני להגיב בדיוק בדרך שמוכיחה לי שוב כמה הוא לא בסדר.
ולפעמים, השאלה הקשה מכולן:
אם אני ממשיך לפעול באותו אופן, איזו תגובה אני למעשה מזמין?
אלה שאלות שלא נעים לשאול.
הן לא מבטיחות פתרון מהיר, ולא נותנות הקלה מיידית.
אבל הן כמעט תמיד פותחות סדק במעגל הקסמים השלילי שאני סובל ממנו.
לא כל דינמיקה ניתנת לתיקון.
ולא כל קשר צריך להימשך בכל מחיר.
אבל ברגע שבו אני מפסיק להיאחז בעמדה שלי,
ומעז להסתכל גם על עצמי כמשפיע על הסיטואציה –
משהו זז. קודם כל בתוכי.
ומשם, לפעמים, גם הדינמיקה מתחילה להשתנות.
Photo by Lesya Soboleva on Unsplash
