סגנונות תקשורת בעבודה: כאשר "המשפיע" פוגש את "המדייק"

אבל דווקא כאן טמון גם הפוטנציאל העצום להתפתחות משותפת של שניהם ושל הצוות כולו. וזה לא מותרות – זה ממש הכרחי. ללא החיכוך הזה, והלמידה הטמונה בו, צוותים לא מתקרבים אפילו לפוטנציאל היצירתי והיצרני שלהם. זה לא שהמתח הזה בהכרח נעים או מהנה, זה לפעמים מתיש ומעצבן, אבל כשמדובר בעבודת צוות – זה החומר שממנו נוצרים צוותים מנצחים. יש כאן גילוי הדדי שמתקיים בדיאלוג שבין שני הסגנונות האלו, כזה שמפיל לא מעט "אסימונים" להם ולצוות כולו. לא פעם הדיאלוג הזה מתפספס בשל החשש "לשים דברים על השולחן", ולהסתכן באי נעימות ופגיעה ביחסים. אבל אז המחיר הוא גדול אף יותר, כאשר היחסים מבוססים על הימנעות, שלרוב גוררת מידה מסוימת של צביעות ורכילות, התנהגויות שרק ממשיכות לחרסם באמון שבין הצדדים.

אז איך בכל זאת מדברים על זה, באופן שבונה אמון ולא פוגע ביחסים? את זה בדיוק אסביר כאן, במילים פשוטות ועם קצת הומור, שמניסיוני מאוד עוזר במצבים כאלו – הישארו אתי

נתחיל בעיקר – איך כל סגנון חושב ופועל? וכיצד הוא נתפס מנקודת המבט של הסגנון השני?

מבחינתו של "המשפיע" ( i ), ההתלהבות אינה טכניקה אלא דרך חיים. זה לא מאולץ, הוא מתרגש באמת, כי הוא מתחבר לרעיון או לחוויה כלשהי. נכון שלפעמים הוא טיפה "מעגל פינות", כדי להדגיש את הצד החיובי של הרעיון שבו הוא מאמין. מבחינתו – הוא כבר רואה את המהלך ורוצה לצאת לדרך כשהדברים "מבושלים" ב-80% – את השאר הוא כבר יתקן תוך כדי תנועה. היכולת הזו היא הכרחית להצלחה של כל ארגון, כי היא מאפשרת טווח של טעות, לקיחת סיכונים ובסופו של דבר חדשנות והתייעלות.

ובכל זאת, מנקודת המבט של "המדייק" (C), כל האנרגיה הזאת היא קצת מוגזמת, ועלולה להיתפס כמניפולציה. הוא לא בהכרח יאמר זאת בקול רם, אבל בפנים, הוא מתחיל לחשוד לגבי הבסיס העובדתי של הדברים, וגם לגבי הכנות של הדובר הנלהב. וזה יוצר הרבה תסכול, משני הצדדים.

צורך בדיוק – או ביקורתיות יתר?

אם נסתכל מהצד של "המשפיע" ( i ) – הנטייה של "המדייק" (C) להעיר על שגיאות או סתירות קטנות ברעיון שמוצג בפניו – נתפסת לא פעם כקטנונית ומעכבת התקדמות. הסגנון "המדייק" נחווה כביקורתי מדיי, אחד שמשתמש בידע שלו כדי להוריד אחרים, במקום לסייע להם להצליח.

הפער הזה אינו רק עניין של תקשורת – הוא נובע מהבדלים אישיותיים ותפיסתיים. אם לפשט את הדברים – בעלי סגנון תקשורת "המשפיע" ( i ), הם אנשים שמטבעם יותר אופטימיים ופחות חשדניים לגבי רעיונות או אנשים חדשים. הם אוהבים להתלהב ממה שהם עושים, אחרת הם חווים שעמום ודחף לעבור לדבר הבא. זה אולי נשמע קצת ילדותי, אבל הגישה הזו מאפשרת להם לראות הזדמנויות שאחרים לא בהכרח רואים, להניע יוזמות חדשות וגם לרתום אחרים. וכל זה באמת נהדר! אבל, מבחינת בעלי סגנון "המדייק" (C) – ש.. איך לומר, מטבעם הרבה פחות נוטים להתלהב או בכלל להתבטא באופן רגשי –כל ההתלהבות הזו היא תופעה די מוזרה ולא הכרחית. הם לא אוהבים לטעות, רגילים לשלוט בעובדות ולהסתמך על נתונים. להיות יסודי ולדייק מבחינתם זו דרך חיים – ומיותר לציין שמבחינת "המשפיע", זו יותר דרך למות – משעמום!

אז איך מגשרים על פערים?

כמו בכל אינטראקציה בין סגנונות שונים, הדרך לגשר על פערים היא קודם כל לא לחשוש מלהציף אותם, בצורה מכבדת ולא שיפוטית. קצת הומור עצמי ומודעות יכולים מאוד לעזור בשיחות כאלו. "המדייק" מצליח לראות את הנוקשות שבגישה שלו, ויותר להעריך את הפתיחות והתעוזה של "המשפיע" – כתכונות שמשלימות אותו. באופן דומה המשפיע מצליח לראות שהגישה שלו היא קצת אופטימית מדיי, ולא תמיד מבוססת על חשיבה שיטתית – כזו שהמדייק מביא אתו באופן טבעי.

טיפ של אלופים.ות  

להגיד "שאני רואה את הערך שאתה מביא.ה ואני יודע שהגישה שלי לא מושלמת" – זה תמיד פותח מודעות והערכה גם מהצד השני.

מילה אחרונה

מפגש בין סגנונות שונים הוא הזדמנות – לא רק אתגר. הסגנונות לא נועדו רק "להסתדר", אלא להשלים זה את זה. דווקא בגלל שהם כל כך שונים, המשפיע והמדייק יכולים לייצר יחד שיח עשיר, מאוזן, שמחבר בין לב לראש.

ואם תחשבו על זה, אותו העיקרון עובד גם באשר לזוגיות. רבים שואלים "מה יותר טוב לזוגיות – סגנונות דומים או שונים?". אם תשאלו אותי – זו לא השאלה הנכונה. מה שמשנה זה אם הם באמת מקשיבים אחד לשני.